למה כשקשה לנו, הדבר הראשון שעולה הוא ביקורת עצמית? סיפור מליווים אישיים

יש סיפור שחוזר אצלי הרבה בליוויים.

לקראת סוף התרגול המתרגלת מסיימת עייפה.

היה לה קשה פיזית, 

והיא מתבאסת על זה.

על זה שאולי היא מרגישה חלשה,

על זה שהיא מתמודדת עם קושי לא כמו שדמיינה.

כי היא מתרגלת יוגה.

ואולי יש לה בראש מחשבה שיוגה אמורה להיות קלה.

שלה אמור להיות קל.

והמפגש הזה מול הקושי 

הוא מאתגר.

ואני לגמרי מזדהה.

גם לי יש ימים כאלה.

ימים שאני כועסת על עצמי שאני לא מצליחה לתרגל יותר מרבע שעה.

עולות שאלות כמו:

מה קרה לי?

למה אני כזו חלשה?

ומה נסגר איתי היום?

ואם אני נכנסת לאינסטגרם ומתחילה להשוות 

זה בכלל נהיה קשה יותר.

 כי שם כולם נראות מאוד

מצליחות, חזקות, 

עושות הכול בלי מאמץ.

ולמה אני לא?

אבל זו בדיוק המטרה.

לא לברוח מהקושי 

אלא לפגוש אותו.

כי שם נמצא השיעור הכי גדול

שלי ושלך.

מי אני כשקשה לי?

איך אני מגיבה לעצמי ברגעים האלה?

ואיפה אני מתחזקת.

ההתחזקות הזו

היא לא רק פיזית 

שם אנחנו מחזקות את החמלה 

כלפי עצמינו 

את הערך העצמי שלנו 

את הגמישות המחשבתית  

והמפגש מול קושי 

הוא כבר לא רק מפחיד  

הוא גם סימן לזה שאנחנו גדלות